מיומנו של אצ(ל)ן

היום החלטתי לחזור לכושר ויצאתי לריצה בשכונה. אני לא חסיד של ריצה אבל אין ברירה. הכל התחיל כשדפקתי אתמול מגש פיצה עם חברים בשיטת ה'משולש גורר משולש'. ספרתי יותר משישה משולשים שנגררו.
מתי אתה באמת מרגיש שמן? כשאחרי האוכל אתה בקושי נושם, בא לפתוח את הכפתור הראשון של הג'ינס ורואה שהוא כבר פתוח. זה סימן לא טוב. הייתה לי תחושת בטן (תרתי משמע) שאני חייב לקחת את עצמי בידיים ולהרזות (למרות שביננו, עדיף קודם להרזות ואז לקחת את עצמך בידיים. סתם יותר הגיוני).

אני באמת לא אוהב לרוץ. הייתה תקופה שקמתי כל בוקר ועשיתי שני סיבובים מסביב לבלוק. כל בוקר! (ואז החזרתי אותו מתחת למיטה וחזרתי לישון). לא הצלחתי להתמיד. אבל אתמול זה קרה. יצאתי מהבית עם מכנסי הספורט שלי, חולצת הספורט שלי, תחתוני הספורט שלי, נעלי הספורט שלי, בקבוק מים מינרליים הספורט שלי ופשוט התחלתי לרוץ.

חבר שלי עוזי מחובבי הריצה. הוא חי על מרתונים ומדליות מפלסטיק. הוא חולם להיות אצן מרתון. אם תשאלו אותי, עדיף להיות אצן למרחקים קצרים. מאה מטר נגיד. גם פחות מאמץ וגם זאת העבודה הכי קצרה בעולם. אתה מקסימום מסמס לחברה שלך לפני 'מאמי, אני נכנס לעבודה, 8.7 שניות אני חוזר אלייך'.
אין איזו אולימפיאדה לעצלנים כמוני? הייתי בכיף לוקח מקצה של ריצה לשירותים וחזרה (לפני שהמיקרו מצפצף). או הדיפת נעל למתג האור (כשאין כח לקום מהספה). או סתם מקצה של שינה למרחקים ארוכים היה יכול להתאים לי.

עוזי התקין לי איזה שש שבע אפליקציות של ריצה. אחת מודדת דופק, אחת סופרת כמה רצת, אחת מחשבת נשימות, אחת בודקת כמה פעמים בלעת רוק לא טוב, אחת מכינה לך טונה ומקושקשת כשתחזור הבייתה ועוד כל מיני המצאות שאני לא מכיר.
הזמנתי את עוזי לרוץ איתי. הוא העדיף לרוץ על הליכון. הוא לא מבין שזה יותר חוויתי ברחוב. "ומה אם אני אדרוך על קקי של כלב?" הוא שאל "עדיף מלדרוך על קקי של כלב על הליכון" עניתי "כי גם אם אתה מתחמק ממנו הוא חוזר אליך בחזרה". עוזי לא השתכנע ושלח אותי לדרכי.

אז בגדול רצתי עשר דקות והתחיל לכאוב לי הצד. קניתי בסופר שוקו וישבתי על המדרכה. האפליקציות נכבו. אפילו השקית שוקו הזיעה יותר ממני. כנראה שאצן אני לא אהיה. הולך להתאמן על ישיבה על ספה למרחקים קצרים. מה זה הולך, רץ!